<h1>ספר התרומות שער ט"ז חלק א'</h1>
<h2>דף קג.</h2>
גרסינן במסכת מכות [ג' ע"ב] פרק כיצד העדים נעשין זוממים תניא המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום. סבר רבה בר בר חנה למימר הני מילי מלוה בשטר דלא עביד איניש דטרח וכתיב שטרא בציר מתלתין יומין, אבל מלוה על פה לא. אמר ליה רב הכי אמר חביבי אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. אמר שמואל לרב מתנה לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לה להא מילתא מנא הא מלתא דאמור רבנן המלוה את חבירו אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמטה, יש לך שמטה אחרת שהיא כזו, ואי זו היא המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום, ואמר מר ל' יום בשנה חשוב שנה. וכן הלכתא. וכתב הרב ר' משה ז"ל [מלוה פי"ג ה"ה] המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפרעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו עד סוף הזמן, בין במלוה בשטר, בין שהלוהו על המשכון, בין שמת לוה בין שמת מלוה. וסתם מלוה שלשים יום, בין [בשטר] בין בעל פה בין על המשכון. ואם התנה שיתבע כל זמן שירצה יש לו לתבעו ביומו, שתנאי ממון הוא. טען המלוה ואמר היום סוף זמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת, הלוה נשבע היסת. ואם היה שם עד אחר שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה כשאר הטענות. זה אומר חמשה ימים נשאר מן הזמן וזה אומר עשרה, אומרים למלוה המתן עד סוף החמשה וישבע היסת שנשאר עוד חמשה ימים. היה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבע לו, יראה לי שישבע בעל חוב היסת שלא קבע לו זמן ויטול המלוה מיד. [המלוה נתנה ליתבע בכל מקום. כיצד, המלוה את חבירו בישוב ותבעו במדבר] אינו יכול לדחותו אלא חייב לו לפרוע לו בכל מקום שיתבענו, ע"כ.
